מדריך חדש שהופץ לאחרונה בשם ״לכתוב לכולםן״ (לא, זו אינה טעות כתיב) מספק המלצות מעשיות לכתיבה שוויונית בעברית, שנועדה לפנות לכל המינים והמגדרים.
האם מדובר ביותר מאשר רק הצעת הגשה? יכול להיות שהמסמך הזה הוא ביטוי לשינוי גדול בהרבה, שמסמן את תחילתו של שיח, שפה ותרבות חדשים?
כולנו בני אדם. האם בקרוב נשנה את האופן שבו אנו מתנסחים?
בואו נודה על האמת. בכל מה שקשור לשוויון מגדרי השפה העברית עושה לנו חיים קשים בהתעקשות להישאר מאחור. כמו אותו מתיישב יהודי עם אקורדיון, שפם וכובע טמבל. או אם תרצו, כמו הקינלי. והווקמן. והקרוקס. וגם אם היא תואיל בטובה לאפשר לנו התאמות, הן תהיינה מסורבלות וכבדות ויוסיפו נופח של דם ואש ותמרות עשן, באופן שיהרסו את החשק להתנסח. ולחיות.
יאצק. התמונה: גוגל
ואגב, שלא נטעה לחשוב שמדובר רק על ייצוג מגדרי. זה גם לגמרי עניין של אינטרסים כלכליים: פניה שיווקית ממוקדת ואישית היא יעילה יותר לצרכי שיווק, פרסום ומכירה ומאפשרת חיבור למסר. והרי בימים האלה כולו משווקים משהו. את המוצר שלנו, את השירות שלנו, את הפיד שלנו באינסטוש (אתם עוקבים אחרי באינסטוש, נכון?).
אבל האם זה רק הניסוח שמפריע לנו? ולמה זה בכלל עניין פילוסופי?
הפילוסופיה של השפה חוקרת בין היתר את השאלה לפיה, האם השפה מייצגת את האמת, את המציאות. כלומר, דבר עמוק יותר, מלבד היותה כלי לתקשורת בין בני אדם. ואם השפה היא האמת, כפי שטוענים חלק מהפילוסופים המצדדים בטיעון הזה, הרי שהמציאות שלנו משנה ללא הכר.
זוכרים את השיח שהיה כאן פעם, לפני עשרים שנה? (כן, נו, לפני שחוקקו את החוקים האיזוטריים האלה - החוק למניעת הטרדה מינית והחוק לשוויון אנשים עם מוגבלויות, שני נושאים כל כך מובנים מאליהם. אגב – שניהם נחקקו רק ב1998, למקרה שתהיתם).
פעם דיברנו אחרת. השפה הייתה רשמית יותר, ייצוגית, גבוהה. אבל אז התחילו שינויים כאלה ואחרים שהביאו לשינוי השפה הרווחת. הדברים הקטנים האלה, אתם יודעים: במקום להביע את הרגשות שלנו, אנחנו מסתפקים באמוג׳י. במקום לנסח משפט באופן מלא, שהיה גורם למורה שלכם ללשון להיות גאה בכם, אנחנו משתמשים בניסוח חסר (זוכרים שפעם היו מתחילים משפט בשמות גוף? זוכרים מה זה שמות גוף? ).
היום הכל חייב להיות קצר יותר, מהיר יותר, יעיל יותר. FOMO – שחלילה לא נפספס שום דבר תוך כדי הקלדה.
אבל השפה, האמת, המציאות – יש לה גם דרישות. ועכשיו היא מרימה את ראשונה ודורשת שיח שוויוני.
להלביש את המתיישב בג׳ינס וסניקרס
באחד הפרקים של הסדרה ״היהודים באים״ עולה שירה נאור בדמות עוברת אורח ששומעת את דברי התוכחה של עמוס הנביא על העיוותים המוסריים של העם וחוסר הצדק השורר בממלכה. מכל הדברים החמורים שנאמרים בנבואתו על החורבן הקרב עליהם, היא נתפסת דווקא למילים שבהן בחר להשתמש: ״אתה פשוט מדבר פה כבר מלא זמן ואתה בכלל לא התעניינת איפה אנחנו מזדהים על הספקטרום המגדרי שלנו״, ובהמשך יעל שרוני מוסיפה: ״סבבה שהאשורים.ות באים.ות, אבל למה אתה מבטל את הזהות המגדרית שלהם.ן?״.
מעבר לאבסורד שבמערכון, אי אפשר להתעלם מהאופן שבו המשפטים האלה נאמרים באופן שוטף, כזה שמתגלגל על הלשון בטבעיות ומזמין אותנו לנסות גם: האם יכול להיות שזה השלב הבא בהתפתחות השפה שלנו?
ככל שיעלה קרנם של נושא השוויון והבחירה המגדרית, הרי שאין מנוס מלהתאים את השפה אליהם. וכך, יתכן שמה שלא נעשה בשם הקדמה בעשרות השנים האחרונות, יעשה בשם הערך המגדרי: ליצור מעקף לאותה שפה מסורבלת ומקובעת, להפשיט את המתיישב מכובע הטמבל ולהלביש אותו בג׳ינס וסניקרס.
רוצים ללמוד ולתרגל את עקרונות הכתיבה החדשה? לחצו כאן לקישור למסמך המלא
וקישור לסרטון מהסדרה ״היהודים באים״ מכאן 11, לחצו כאן
(הקרדיט ליאצק - גוגל)